רחל כהן כגן

                                                 :תרומתה למדינה

פעילה להקמת תחנות טיפת חלב

יוזמת וממקימות בית התינוקות הראשון בישראל

מנהלת המחלקה הסוציאלית בוועד הלאומי

יו"ר ויצו בישראל

נשיאת ויצו העולמית

חברת כנסת בכנסת הראשונה ובכנסת החמישית

יו"ר הוועדה לעזרה הסוציאלית של ארגון ויצו

פעילה בארגוני עזרה יהודיים בתקופת לימודים באודסה

                           גזברית "הסתדרות נשים עבריות" בירושלים ויושבת ראש ועדת הילד

קורות חייה

רחל כהן-כגן לבית לוברסקי נולדה בעיר אודסה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקרינאה) בשנת 1888 למשפחה יהודית מסורתית וציונית. אביה, יעקב לוברסקי היה ממייסדי תנועת חובבי ציון. עיסוקו של אביה חשף אותה כבר בגיל צעיר לגדולי הציונים של אודסה, דמויות דוגמת אחד העם וחיים נחמן ביאליק. למדה בגימנסיה באודסה, ובאוניברסיטאות אודסה ופטרגורד, וסיימה את לימודיה במגמת מטמתיקה. בשנת 1913 נישאה לד"ר נוח כהן, רופא משפחה וציוני מובהק, אחיה של הרופאה הלנה כגן. כשנה לאחר נישואיהם, עזב בעלה לאודסה מארץ ישראל, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה אילץ את רחל כהן-כגן להישאר עם פעוטהּ מאחור[דרושה הבהרה]. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל. על סיפונה של האנייה "רוסלאן" פגשה ברחל בלובשטיין (היא רחל המשוררת), אשר כתבה לה באותה הפלגה שיר ברוסית והקדישה לה אותו‏[2]. במשך שנתיים ימים ישבו הזוג הצעיר ביבנאל, ובשנת 1921 עברו לירושלים, שם השתתפה רחל כהן-כגן, כבת חסותה של הנרייטה סאלד, בהסתדרות הנשים העבריות אשר סופחה לויצו בשנת 1933. אבן הדרך המשמעותית הראשונה שלה הייתה הקמת טיפת חלב, בעזרתה של גיסתה ד"ר הלנה כגן. בשנת 1925 עברה המשפחה לגור בחיפה. בשנת 1933, איחדו כוחות ויצו והתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ברשימה לבחירות המוניציפליות. כחברה ברשימה זו מונתה רחל כהן-כגן לעמוד בראש תיק רווחת היהודים בעיריית חיפה. כמו כן נבחרה לוועד הקהילה בעיר. בשנת 1946 החליפה את הנרייטה סאלד כחברת הוועד הלאומי, ועמדה בראש מחלקת הרווחה. כחברה בוועד הלאומי, נמנתה רחל כהן-כגן עם חותמי מגילת העצמאות של מדינת ישראל, והייתה חברה במועצת המדינה הזמנית.

רחל כהן-כגן הייתה אחת משתי הנשים, יחד עם גולדה מאיר, היחידות מקרב 37 החותמים על מגילת העצמאות, כנציגת ויצו. בכתביה תיארה את הרגע ההיסטורי במילים הבאות:

הרגשתי כאילו כולי נתלשת מהמציאות. הקול שקרא את נוסח המגילה, קולו של בן-גוריון, היה מוכר, המילים ברורות, הפנים שמסביב, אף הן מוכרות, ויחד עם זאת, אי אפשר היה לתפוס שכל זה מתרחש במציאות. מאותו יום התחלתי למשל להבין את שאגאל. הדמויות המרחפות שלו החלו לדבר אל ליבי. היה ברור לי מדוע חתן וכלה מרחפים בתמונותיו של שאגאל באוויר, מעל גגות, כי אני עצמי התנסיתי בחוויה דומה. ברגעים בהם חש האדם שחלום הופך למציאות והשמחה ממלאה את ליבו, הוא מסוגל לרחף מעל גגות. ועד היום קשה לי לתת ביטוי במילים לרגשותי באותו יום. שפתי, ואולי שפת אנוש בכללה, דלה מדי. דומני שרק במוזיקה ובאמנות אפשר לתת לכל ביטוי נאות.