הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה, 7 בספטמבר 1865 - ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935. מכונה גם הראי"ה[1]) היה הרב הראשיהאשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית.

הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בתקופת העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית-קבלית אוהדת ביחס לציונותוליישוב החדש. הוא נתמנה לרבן של יפו והמושבות ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל שבה כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב.

בקרב הציונות הדתית מהוות פסיקותיו בספרי התשובות שלו יסוד לפסיקה בענייני משפט המלוכה והמצוות התלויות בארץ. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי ההלכה, האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות דתית, בהגות הציוניתהכללית,‏[2][3] ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה האורתודוקסיה המודרנית.

Comment Stream